אפשר להשתמש בצמחי מרפא בצורתם הטרייה והן בצורתם המיובשת. צמחים טריים שימשו ברפואה העממית בתרבויות רבות, החל מהעת העתיקה: רופאים ומרפאים מסורתיים השתמשו בעלים, פרחים, שורשים ופירות טריים כדי להכין משחות, מרקחות ותרופות שונות. לדוגמה, עלי אלת המסטיק שימשו לטיפול בבעיות עיכול, פרחי פרג טריים שימשו להקלה על כאבי ראש ודלקות. לעומת זאת, צמחים מיובשים אפשרו שימוש בצמחי מרפא גם מחוץ לעונת צמיחתם. בנוסף, תהליך הייבוש שימר חלק מהחומרים הפעילים ואפשר משלוח למרחקים. צמחים כגון זעפרן, קינמון, וכורכום מיובשים שימשו במטבחים וברפואה מסורתית ברחבי העולם.
מה ההבדל בין צמחים טריים למיובשים?
צמחים טריים מכילים שפע רב יותר של שמנים אתריים וחומרים נדיפים, מה שמוסיף לארומתם העזה. לדוגמה, עלי נענע טריים מפיקים ארומה מתוקה וצוננת, בעוד עלי נענע מיובשים משמרים יותר את הטעם החריף. גם אצל צמח המליסה ניכר ההבדל – עלים טריים מפיצים ניחוח מתוק דמוי דבש, לעומת העלים המיובשים שטעמם מריר יותר. תהליך הייבוש מאפשר שימור של הצמחים לאורך זמן רב יותר, תוך ריכוז חומרים פעילים מסוימים. עם זאת, חלק מהתכונות המקוריות הולכות לאיבוד.
למה השימוש בצמחי מרפא מיובשים נפוץ יותר?
היתרונות של השימוש בצמחים מיובשים הוא פרקטי – יש להם חיי מדף ארוכים יותר. בנוסף, בדרך כלל יש להם טעם חזק ומרוכז יותר בגלל נידוף המים מהם. כשמכינים תמציות שמן צמחי, מומלץ להשתמש בצמחים מיובשים כדי למנוע יצירת עובש בגלל תכולת המים הגבוהה בטריים. גם בהכנת תמציות אלכוהוליות או תמציות עבור טיפוח העור, לרוב מעדיפים צמחים מיובשים.
לסיכום, הבחירה בין צמח טרי למיובש תלויה בסוג הצמח, השימוש המתוכנן בו וביישום הספציפי ובמאפיינים של הצמח עצמו.
