ברוכים הבאים לערכת ההעמקה שלכם באור על הפראנָאיאמה של ב.ק.ס. איינגאר.
זה המקום שמרכז עבורכם את כל הקלטות המפגשים ומדריך הלימוד וההעמקה (בגרסת PDF להורדה).
אתם מוזמנים לחזור לכאן מתי שנוח לכם, ולהמשיך ללמוד בקצב שמתאים לכם.
מדריך הלימוד והעמקה כולל:
לוח קריאה מלא עם מספרי עמודים ונושאים מרכזיים
שאלות מיקוד שיעזרו לכם לקרוא בצורה ממוקדת ועמוקה יותר
שאלות להתובננות\רפלקסיה ליצירת חיבור בין הטקסט לתרגול על המזרון
מונחים מרכזיים בסנסקריט מתוך „אור על הפראנָאיאמה“ – עם תעתיק והסבר
רשימת קריאה מומלצת להמשך העמקה וחקירה
ריכזתי את הכול בתוך קובץ PDF אחד מקיף, שאפשר להוריד, להדפיס, לסמן, לכתוב עליו ולחזור אליו שוב ושוב תוך כדי הלימוד.
החוברת הזו נועדה להיות משהו שאפשר לכתוב בו, לחזור אליו, ולהשתמש בו חודשים ושנים קדימה, ככל שהקשר שלכם עם פראנָאיאמה הולך ומעמיק.
כאן תמצאו את כל ההקלטות של מפגשי הזום של אור על הפראנָאיאמה.
שימו לב: כל הקלטה תעלה לאתר עד 48 שעות אחרי המפגש.
תקציר המפגש:
סיפרתי שהרעיון של “קוראים יוגה” נולד מרגע ממש פשוט: יש לנו בבית מלא ספרי יוגה על המדף — אבל בפועל אנחנו כמעט לא מגיעים אליהם. במיוחד לא לספרים הטכניים, המורכבים, כאלה שצריך לשבת איתם לאט וללעוס. בהתחלה דמיינתי קבוצה קטנה, עשרה־עשרים אנשים, שפשוט תתחייב לקרוא יחד. ואז זה התחיל להתגלגל, והפך עם הזמן לקהילה גדולה ומגוונת של אלפי מתרגלות ומתרגלים.
ואז הסברתי איך זה עובד בפועל, כדי שזה ירגיש פשוט ונגיש: יש אתר מרכזי שבו נמצאים חומרי הקריאה וההקלטות, יש קבוצת וואטסאפ שקטה רק לתזכורות, יש קבוצת פייסבוק לשיתוף ולדיונים, יש ניוזלטר פעמיים בחודש, ויש גם יוטיוב כארכיון של הקלטות ממחזורים קודמים.
הצגתי את עצמי כחוקרת–מתרגלת. אני אוהבת לקרוא את הטקסטים של איינגאר לא רק מתוך “ידע על יוגה”, אלא מתוך שילוב של כמה שכבות: גם הקשר אקדמי־היסטורי־תרבותי, גם ניסוח בהיר ומונגש, וגם ניסיון ממשי של שנים של תרגול מגולם בתוך מסורת איינגאר.
ואמרתי שהלב של קוראים יוגה הוא בדיוק החיבור הזה: הקריאה והתרגול מזינים זה את זה. הטקסט מחדד את החוויה על המזרן, והחוויה על המזרן מחזירה אור לטקסט. כל אחד מהם הופך את השני ליותר חי.
מיקמתי את אור על הפראנאיאמה בתוך הטרילוגיה המרכזית של איינגאר: אור על היוגה (אסאנות), אור על הפראנאיאמה (נשימה), ו-אור על היוגה סוטרות (תודעה ופילוסופיה). ואמרתי משהו שחשוב להבין כבר בהתחלה: זה ניסיון כמעט נדיר לכתוב ספר שהוא כמו “אור על היוגה” — רק על תחום שאי אפשר באמת לראות.
בגלל זה הספר מלא בפרטים שנראים כמעט אובססיביים: תמונות, תיאורים, נחיריים, עור מתחת לעיניים, תנועת צלעות. כאילו הטקסט עצמו מתאמץ לתפוס במילים ובתמונות משהו שהוא פנימי ועדין. וזה בדיוק מה שעושה אותו כל כך מעניין — וכל כך מאתגר.
סיפרתי שהחלק הכי דרמטי מבחינתי הוא שאיינגאר בכלל לא “הוכשר” בפראנאיאמה אצל קרישנמאצ׳ריה. הוא ביקש ללמוד — ונדחה. ומשם מתחיל סיפור כמעט לא ייאמן: צפייה דרך חלון, ניסיון לחקות, ובעיקר תהליך של “הנדסה הפוכה” — להבין מה קורה בפנים דרך מה שאפשר לראות מבחוץ.
והדגשתי שזה מסביר למה הספר כל כך מדויק: איינגאר לא קיבל הוראות מוכנות מראש כמו “שים את האצבע כאן”. הוא היה צריך לגלות לבד מהו מגע נכון, מהי עוצמה נכונה, ואיך ההבדל הקטן בין מאמץ לבין ערנות משנה הכול.
ובאותה נשימה אמרתי גם את הצד השני: פראנאיאמה בלי הבנה עלולה להזיק — סחרחורת, חרדה, כעס, הצפה. לכן במסורת איינגאר זו נחשבת עבודה מתקדמת שדורשת זהירות הרבה יותר גבוהה.
שיתפתי ששתי השפעות מאוד לא צפויות על איינגאר עלו במפגש. הראשונה היא קרישנמורטי, עם הרעיון של “ערנות פסיבית”: שינוי בדרך לגשת לשאיפה. במקום “לקחת” או “לשאוב” נשימה — פעולה שיכולה להיות קצת אגרסיבית — ללמוד לאפשר לנשימה לזרום פנימה בשקט, עם ערנות.
והשנייה היא יהודי מנוחין הכנר המפורסם. איינגאר מתאר איך התבוננות באצבעות של מוזיקאי על המיתרים — לא חזק מדי ולא חלש מדי — הפכה אצלו להבנה גופנית של הדיוק שנדרש ב”פראנאיאמה דיגיטלית”, כשעובדים עם האצבעות על הנחיריים. זה מסוג הדברים שאני אוהבת במיוחד: איך ידע מתגלגל מתחום אחד לתחום אחר דרך התבוננות חכמה.
סיפרתי שהספר לא יצא “כמו שהוא”. בהתחלה עורכים אמרו לו: זה לא קריא, אף אחד לא יבין. ואז הוא גייס שתי תלמידות מערביות (נשים) שתרגלו ממש לפי הטקסט — נתקעו, שאלו שאלות, ביקשו דיוק ובהירות — והטקסט חזר שוב ושוב לעריכה.
ובעצם, מה שיש לנו ביד זה תוצר של דיאלוג: גורוג’י ↔ תלמידות ↔ עורך. וזה מעלה בעיניי שאלה מרתקת: איך טקסט כזה עובר בין תרבויות וגופים שונים? האם אותה הנחיה “יושבת” אותו דבר על כולם? מה משתנה, ומה נשאר?
הסברתי למה ברוב המקומות יש הרבה יותר שיעורי אסאנה מאשר שיעורי פראנאיאמה. אסאנה “שגויה” יכולה לגרום למתיחה, לעומס, אולי לפציעה. אבל פראנאיאמה שגויה יכולה להשפיע על הלב, על מערכת העצבים, ועל האיזון הפנימי בגוף (כולל היחס בין CO₂ ל־O₂). זה כבר מגרש אחר לגמרי — ולכן במסורת איינגאר מלמדים פראנאיאמה בזהירות רבה יותר, ובמינון נמוך יותר.
הזמנתי את כולם לקריאה “יוגית”, כלומר לקרוא כמו שמתרגלים: בערנות, עם סקרנות, עם מוכנות לעצור. לשים לב למה שחסר, לכתוב שאלות תוך כדי, להרהר, ולשאול את עצמנו: עם מה אני מסכימה או לא מסכימה? מה הפתיע אותי? מה עורר התנגדות? מה מסקרן אותי פה?
אני מזכירה ששאלה טובה לא תמיד מקבלת תשובה מיד. לפעמים היא נשארת איתנו שנים — וזה לא כישלון, זה חלק מהדרך. הקריאה פה היא לא “לסמן וי”, אלא להיכנס לתהליך.
במפגש האחרון שלנו, בעקבות הקריאה של יסודות התרגול באור על פראנאיאמה חזרנו לשאלות הבסיס שעליהן נשען כל המבנה שאייאנגר בונה: מהי פראנה מעבר לתרגום הפשוט “נשימה”? מהי פראנאיאמה באמת — טכניקת נשימה, או תהליך עמוק בהרבה? ומה המשמעות של “להיות מוכנים”?
דרך קריאה צמודה עבדנו עם ההגדרה הרחבה של פראנה כאנרגיה הפועמת בכל רבדי הקיום, ועם חמשת הוואיוס (prāṇa – פְּרָאנָה, apāna – אַפָּאנָה, samāna – סָמָאנָה, udāna – אוּדָאנָה, vyāna – וְיָאנָה).
נכנסנו גם לתיאור האנטומי המדויק של נשימה פראנית מלאה, ושאלנו בכנות: האם אפשר ללמוד זאת מקריאה בלבד — או שזו בדיוק הסיבה שאייאנגר מכנה פראנאיאמה אמנות.
שיתפתי גם את המאמר שכתבתי על הירניאגרבה — עובר הזהב — והסברתי מדוע אייאנגר פותח בקוסמולוגיה: פראנאיאמה מוצגת כמשהו שהתגלה, לא הומצא. ההקשר הזה משנה את היחס לתרגול — מכניס מימד של ענווה, סבלנות והכנה.
לצד הטקסט, עלתה שיחה פתוחה על מכשולים: חוסר זמן, פחד, אשמה, עומס מנטלי, קושי פיזי, והשאלה מתי אסאנה “מושלמת מספיק”. שיתפתי גם באופן אישי שבתקופות של עומס רגשי פראנאיאמה יכולה דווקא להעצים הצפה — תזכורת לעוצמה של התרגול ולצורך בהתאמה עדינה.
בקבוצות הדיון עלתה תובנה משמעותית: אנחנו פוגשים נשימה פראנית כבר מהיום הראשון דרך אסאנה. השאלה אינה מתי נהיה “מושלמים”, אלא איך לגדול בהדרגה ובאופן מתאים. ארבעת שלבי התרגול מה-שיווה סמהיטה נתנו מפת דרך מרגיעה למסע ארוך־טווח, שבו קושי ורעד הם חלק טבעי מהתהליך.
פתחנו את המפגש עם התמונה שפותחת את הספר – הנומאן, בן הרוח. הנומאן מגלם התמסרות, כוח, יציבות, ענווה ובעיקר שליטה בפראנה. הפראנאיאמה דורשת את אותה התמסרות ממושמעת שהנומאן מדגים.
עברנו לדיון של איינגאר על הנאדים – מערכת הפצה עדינה שדרכה הפראנה זורמת. שלושה תעלות מרכזיות:
כשם שמערכת העצבים מפיצה דחפים חשמליים, מערכת הנאדים מפיצה חיוניות. הפראנאיאמה מעדנת ומווסתת את החיוניות הזו.
אבל כאן הטקסט ברור: חיוניות צריכה הנחיה. כשהפראנה מתעצמת ללא הכנה, חוסר איזון בא בעקבותיה.
איינגאר עובר ישירות מאנטומיה עדינה ליחסי גורו-שישיה. התרחבות כוח חיוני דורשת הבחנה. המורה לומד את התלמיד, והידע מבשיל רק דרך טאפאס ממושך וחוויה ישירה. העברה אינה מסירת מידע – היא טרנספורמציה של הנוף הפנימי של התלמיד.
שלוש מטאפורות קלאסיות מאירות את היחס הזה:
כל תמונה משקפת מצב שונה של תלמדות ורמה שונה של אחריות.
עברנו למכשולים. איינגאר מושך מרשימת הפתנג’לי. מה שהפתיע רבים – רק חלק קטן מהמכשולים פיזיים. רובם מנטליים: ספק, הסחת דעת, התמכרות יתר, חוסר יציבות של תשומת לב.
זה משנה את האחריות פנימה. הפראנאיאמה לא נמנעת בעיקר על ידי נוקשות או חולשה; היא נבלמת על ידי המיינד הלא-מאומן.
הדיון של איינגאר על מזון אינו מוגבל לעיכול. המזון מעצב תודעה. הזמנו את המשתתפים להרהר על הזנה לא-פיזית. התגובות היו יפות: הליכה ביערות, שחייה בים, אור שמש, קריאה, דממה, תרגול אסאנות.
כל מה שאנחנו קולטים – חושי, אינטלקטואלי, רגשי – משפיע על הגוף העדין. הפראנאיאמה לא עומדת לבד כטכניקה. היא משובצת באקולוגיה רחבה יותר של חיים.
קראנו את תיאוריו של איינגאר על השפעות הפראנאיאמה. הוא משווה אותה לאש אלוהית שמטהרת איברים, חושים, מיינד ואינטלקט. הוא כותב על תרגול יומי שמפשיר את הפחד מהמוות ומייצב את התודעה בהווה.
אלו לא טענות מזדמנות. הן תזכורות שתרגול הנשימה נוגע בשכבות העמוקות ביותר של החוויה האנושית.
במפגש האחרון של קוראים יוגה עברנו מהפילוסופיה אל הגוף. אם עד עכשיו דיברנו על האנטומיה העדינה: ערוצי הנאדי, זרימת הפראנה, אנרגיית הקונדליני, בפרקים 11–13 איינגאר מחבר אותנו לקרקע, לישיבה, לעמוד השדרה, לסטרנום ולפרינאום. למה בעצם? כי פרניאמה היא מדויקת ודורשת מבנה ברור.
למה כל כך הרבה הנחיות על תנוחות הישיבה?
איינגאר מקדיש פרק שלם לאומנות הישיבה. הוא מדבר על אליינמנט אורכי ואליינמנט רוחבי, וגם מצביע על שלוש נקודות מפתח: הפרינאום, הסקרום והחוליה התשיעית של עמוד השדרה ה”חזי” (thorasic) מול הסטרנום. הפירוט והדיוק כל כך חשובים כי התנוחה משפיעה על מערכת עצבים, על התודעה ועל זרימת האנרגיה שלנו.
בתחילת המפגש שאלתי איזה אזור בעמוד השדרה שלכם מרגיש הכי ערני כשאתם יושבים?
התשובות היו מגוונות, חלק הרגישו יותר את הגב העליון, חלק את הגב התחתון. וזה הסביר לנו עוד יותר למה איינגאר לא מסתפק בתיאור של תנוחה אחת לפראנאיאמה. נכון, הוא אומר שפדמסנה היא “המלך” של התנוחות. אבל הוא גם מסביר למה יש תנוחות אחרות – כי גופים שונים צריכים גיאומטריה אחרת כדי להתארגן נכון. הוא זיהה שהדרך ליציבות לא זהה אצל כולנו.
ישיבה למדיטציה מול פרניאמה
אחת הנקודות הכי חשובות שקראנו היא ההבדל בין ישיבה למדיטציה לבין ישיבה לפרניאמה. במדיטציה הראש זקוף, בהמשך לעמוד השדרה. אבל בפרניאמה הרכנת הראש לכדי ג’לנדרה בנדה היא הכרחית.
איינגר משווה את הגוף למערכת חשמלית ומסביר שאם אין שנאים, מבודדים ושסתומים הזרם עלול להזיק. כך גם פראנה: אם אנחנו מגבירים את האנרגיה בלי כיוון ובלי איסוף – אנחנו עלולים להעמיס על הלב, על המוח, על מערכת העצבים. כיוון שפרניאמה היא עוצמתית. ולכן היא מחייבת מבנה.
קראנו על ההשפעות של ג’לנדרה בנדה, אודיאנה בנדה ומולה בנדה. שאלנו את עצמנו שאלה אמיתית:
האם אנחנו חווים את הבנדות פיזית? אנרגטית? או שאנחנו מתרגלים אותן מתוך אמון עד שהחוויה תתבהר? זאת שאלה שאני מאוד אוהבת, כי יוגה היא לא ציות עיוור. יש בה צניעות. יש בה הבשלה. לפעמים אנחנו מתרגלים משהו שנים לפני שהוא באמת מתגלה לנו מבפנים.
הכנת התודעה – לא מכנית, לא בכוח
איינגר כותב בצורה מאוד ברורה שפרניאמה לא צריכה להיות מכנית. עמוד השדרה צריך להיות יציב.
המיינד צריך להיות שקט אבל ערני. אז אם נתרגל יותר מדי כפיפות לאחור? עמוד השדרה לא יציב. ואם נתרגל יותר מדי כפיפות לפנים? לא מספיק ערני. לכן – צריך למצוא איזון.
במפגש דיברנו גם על ההבדל בין תרגול בוקר לתרגול ערב, בין תרגול לבד לתרגול בקבוצה, ועל הקו הדק בין שקט שמוביל לרדימות לבין ערנות שמובילה למאמץ. המיינד לא נכנס לשקט בכוח רצון.
הוא מתארגן לשם דרך מבנה נכון.
במפגש הזה של קהילת קוראים יוגה המשכנו את הקריאה המשותפת בספר אור על הפראניאמה מאת ב.ק.ס. איינגאר, והתמקדנו בפרקים העוסקים במה שהוא מכנה אמנות השאיפה והנשיפה.
הקריאה הובילה אותנו אל אחד הנושאים העדינים והעמוקים ביותר בתרגול היוגה: היחסים בין הנשימה, התודעה והגוף.
איינגאר מתאר את השאיפה (פורקה) כקליטה של אנרגיית החיים – פראנה – לתוך הגוף. הנשיפה (רצ׳קה) מתוארת כתנועה הפוכה: חזרה מהפריפריה של הגוף אל מרכז התודעה. ובין שתי התנועות האלה מופיעה הקומבהקה – אותו רגע עדין של השהיית הנשימה.
אבל אחד הדברים שהכי נגעו בנו במפגש היה דווקא הדימוי שאיינגאר משתמש בו כדי להסביר את הקשר בין התודעה לנשימה.
הוא משווה אותו ליחסים בין אם לילד שלה.
התודעה מתבוננת בנשימה, מכוונת אותה בעדינות, שומרת עליה – בדיוק כפי שאם מתבוננת בילד המשחק. זהו דימוי שמדגיש את האיכות הנדרשת בתרגול פראניאמה: לא שליטה כוחנית, אלא קשב, עדינות וסבלנות.
במהלך המפגש שיתפו המשתתפים גם בהתנסויות שלהם עם הטקסט:
ניסויים עם עצירת נשימה,
התנסות בנשימה בקצבים שווים,
ושאלות על איך באמת מרגישים את השאיפה והנשיפה בגוף.
כמו תמיד בקוראים יוגה, הקריאה בטקסט הפכה לשיחה חיה בין מתרגלים ומורים ליוגה – שיחה שמחברת בין הידע שבספר לבין החוויה האישית של התרגול.
במפגש האחרון של קוראים יוגה נכנסנו בפעם הראשונה טכניקות פראניאמה. התמקדנו בפרקים על אוג׳אי פראניאמה ו-וילומה פראניאמה, הצגתי את הטבלאות שלא מופיעות במהדורה בעברית, שמראות את שלבי התרגול – מאוג׳אי בשכיבה, דרך ישיבה, ועד שלבים מתקדמים עם עצירות נשימה ובנדות. משם עברנו לדבר על התמונות. תהיתי יחד אתכם למה היה כל כך חשוב לאיינגר שיצלמו אותו בכל פרט ופרט? למה להראות תנועה של העיניים, של הסרעפת, של בית החזה? בעיני, זו הדרך של איינגאר להעביר ידע גם כשהמורה כבר לא שם.
משם עברנו לשאלה שהייתה מרכזית במפגש: מה קורה עם הצליל באוג׳אי? קראנו יחד את הטקסט – ואין ספק, איינגר כן מדבר על צליל. אבל כשאנחנו משווים את זה למה שקורה במסורות אחרות, כמו אשטנגה, אנחנו רואים הבדל דרמטי. שם הצליל חזק, כמעט כמו מטרונום. כאן – הצליל עדין, לפעמים כמעט בלתי נשמע. אמרתי שזה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכים את המורה החי. כי הטקסט נותן כיוון, אבל העידון מגיע דרך תרגול וליווי.
כשעברנו לווילומה, התחיל דיון אחר לגמרי. וילומה שוברת את הרצף של הנשימה. היא מכניסה עצירות, קיטוע, שלבים. הבאתי את הדימוי של איינגר – טיפוס בסולם, עצירה בכל שלב. וגם כאן עלתה שאלה – האם אנחנו באמת מתרגלים כמו שכתוב? כשקראנו את ההנחיות – שבע עד עשר דקות של וילומה, עם עצירות יחסית ממושכות – רבים הרגישו שזה לא מה שהם מכירים היום. דיברנו על זה שכנראה משהו השתנה לאורך השנים. אולי התרגול התעדן. אולי הוא הותאם למתרגלים של היום.
לקראת סוף המפגש הצעתי כמה דרכים שונות לקרוא את הטקסט: להשוות בין ספרים שונים במסורת איינגר, לשים לב להשפעות הטיפוליות של כל תרגול, לשאול מה מתאים לאיזה מצב – פיזי ונפשי. אמרתי שאפשר ממש לבנות “מפות” של תרגול: איזה פראניאמה מתאימה ללחץ דם גבוה, איזו למצבים של עייפות, ואיזו מביאה תחושת הקלה או אפילו תקווה.
בדיון העליתי כמה שאלות: איפה יותר קשה לנו – בשאיפה, בנשיפה, או בעצירות? האם וילומה באמת מחדדת את המודעות יותר מאוג׳אי? ומתי אנחנו יודעים לעבור משכיבה לישיבה – לא לפי שעון, אלא לפי תחושה?
איזה נחיר פתוח יותר עכשיו?
פתחנו את המפגש בבקשה מכולם לבדוק איזה נחיר פתוח יותר ברגע זה ממש! חלק שיתפו שקשה להם להחליט. מישהי שיתפה ששניהם פתוחים באותה מידה. ביקשתי מכולם לשמור את התשובה ולבדוק שוב בסוף המפגש…
למה? כי לפני שנכנסים לכל הטכניקות, לפני הוִישְׁנוּ מוּדְרָה ולפני הבַהּסְטְרִיקָה, צריך קודם לשים לב שיש הבדל בין הנחיריים. ושזה משתנה.
מה שעשינו בשבועיים האחרונים
קראנו פרקים 21 עד 24 של אור על הפְּראָנאָיאָמָה: בְּהרָמַרִי, פְּראָנאָיאָמָה דִּיגִיטָלִית, בַהּסְטְרִיקָה, קַפָּלַבְּהָטִי, שִׁיטַלִי וְשִׁיטַקָרִי. סיכמתי את הטכניקות, עברנו על הטבלאות שיש בספר, ודיברתי על זה שכדאי לפתוח מחברת וממש לכתוב, שלב אחד זה ככה, שלב שניים זה ככה, מה ההבדל, לאן זה מתפתח. זה עוזר לזכור ועוזר לתרגל.
שַׁנְמוקהי מוּדְרָה
ביקשתי מענת להדגים שַׁנְמוּקהי מוּדְרָה (תודה ענת!) ואז עלתה השאלה איפה שמים את הזרתות?
הטקסט אומר על השפה העליונה. התמונה בספר מראה משהו אחר. מסוניתה ענת למדה שאפשר לשים את הזרת בפינה החיצונית של השפתיים כדי להרגיע את הלסתות. גיטה לימדה לשים מתחת לנחיר כדי להרגיש את האוויר יוצא. ואם עובדים לפי הכתוב בטקסט, הזרתות על השפה העליונה כדי להרגיש את זרימת הנשימה.
בסוף הקראתי את הטכניקה בקול רם וכולם ניסו לבצע לפי מה שכתוב. לא לפי התמונה אלא לפי הטקסט. זה אחד הדברים שאני אוהבת בקריאה משותפת. מגלים שמה שכתוב ומה שמלמדים לפעמים אינם זהים, ואז אפשר לשאול למה.
כשלמדתי בְּהרָמַרִי ב-2015 בכנס בפונה עם גיטה איינגאר תרגלנו בשכיבה על הגב עם תחבושת. בשבילי זה היה חידוש גמור שאפשר בְּהרָמַרִי בשכיבה, למרות שזה מופיע בטקסט ממש בשלבים הראשונים.
עלה גם הנושא של בְּהרָמַרִי בקבוצה מול בְּהרָמַרִי לבד. מישהי שיתפה שזה ממש אחרת לשמוע את כולם מזמזמים ביחד, שיש בזה משהו מהפנט, ויברציה שמייצרת מרחב מיוחד. גם יכול להיות מפריע, כן. תלוי מי מתרגל לידך.
משתתפת שאלה בצ’אט על תנוחות הפוכות ואף סתום. כשהיא נכנסת לתנוחה הפוכה האף נסתם. משתתפת אחרת כתבה שתנוחות הפוכות דווקא עוזרות לה לפתוח את שתי הנחיריים. ואני דיברתי על מה שמוכר לכולנו: שוכבים עם אף נזלת, נחיר אחד פתוח ואחד סתום, מתהפכים בלילה, הנחיר הסתום נפתח והפתוח נסגר.
ובגלל שהגענו לנושא, סיפרתי על הקהילה שחקרתי בדוקטורט שלי בדרום הודו, שם לא עובדים ימין ושמאל בצורה סימטרית. עובדים עם רגל אחת מורמת שלוחצת על מקום מסוים בגוף, כדי שנחיר מסוים יהיה פתוח. כשהירח מתמלא, נחיר אחד פתוח. כשהירח מתמעט, נחיר אחר. ויש שם גם שלמה שלמה של השפעה על מין התינוק. קהילה אחת. דרום הודו.
וִישְׁנוּ מוּדְרָה
וִישְׁנוּ מוּדְרָה היא מודרה קשה לחלקנו, פשוט כי לא לכולנו יש את הגמישות באצבעות שנדרשת. כדי לעזור לנו ליצור את הצורה הנכונה אפשר לשים גומיות על האצבעות שמחזיקה אותן מקופלות. איינגאר גם ממליץ לשים פקק בין פרקי הקמיצה והזרת כדי שיישארו לחוד.
הפרח והתפילה
קראנו שאיינגאר כותר “כפי שאנו שואפים את ניחוח מעודן של פרח, תרגלו פְּראָנאָיאָמָה כאילו אתם שואפים לטופכם את ניחוח האוויר.” הדימוי הזה מופיע הרבה במיינדפולנס עכשיו, לשאוף כאילו מריחים פרח ולנשוף כאילו רוצים להרעיד להבה של נר מבלי לכבות אותה. אנחנו רואים את זה כבר פה, הרבה לפני.
בסעיף 36 איינגאר כותר על התפילה הלא-מודעת שאנחנו עושים עם כל נשימה, הסוֹ הַם. הוא אומר שכשמתרגלים פְּראָנאָיאָמָה ומשתקעים בתוך הצליל של הנשימה, המתרגל מקבל את האוויר הנכנס כסם חיים. נשמתם את זה.
בַהּסְטְרִיקָה, נשים, ועמידה
ענת שאלה על בַהּסְטְרִיקָה ועל מערכת העצבים אם מטרת היוגה היא הרגעה, למה להתחיל בטכניקה שמחממת ומעוררת? אמרתי שהיוגה אינה מנסה להפעיל את המערכת הפאראסימפתטית, היא מנסה לייצר איזון. אינני חושבת שבַהּסְטְרִיקָה מפעילה אצלנו את מרכז הסטרס. היא מחממת, כמו שהטכניקות הבאות מקררות, ותמיד מדובר על איזון.
ואז עלה הנושא שנשים אינן אמורות לתרגל בַהּסְטְרִיקָה כי הנשיפות החזקות עשויות לגרום לצניחת איברים פנימיים. על החזה שנופל, אני מודה, לא מצאתי שום מידע לאורך כל שנות המחקר שלי. אבל לגבי צניחת איברים יש הגיון,כי כשנושפים נשיפה חזקה מאוד ואין טונוס ברצפת האגן, הלחץ מופנה כלפי מטה. זו הסיבה שענת הדגישה שלפני כל פעולה חזקה לוחצים את עצמות הישיבה למטה. לא רק לנשים. לכולם.
לי אישית, בַהּסְטְרִיקָה קשה לי, אבל קַפָּלַבְּהָטִי דווקא עוזרת לי.
שִׁיטַלִי וְשִׁיטַקָרִי
שתיהן מקררות. שתיהן שואפות דרך הפה. ועדיין, כפי שהצבעתי, גם בהן יש שימוש ביד על האף, גם כשהאוויר נכנס דרך הלשון. זה מופיע בטבלאות בספר. הטכניקה תמיד כוללת גם לשון וגם אצבעות.
ניסינו יחד: מגלגלים לשון, מוציאים, מכניסים אוויר. שִׁיטַקָרִי הלשון שטוחה ויש צליל לחישה קל בין השפתיים. במסורות יוגה אחרות שִׁיטַקָרִי מוכרת גם דרך השיניים, כשהשיניים חשופות, ומה שמקרר הוא הרוק שמתקרר דרך השיניים. שמתי לב שאחת מכן מכירה את זה מסורת אחרת.
הקיץ מגיע. ננסה שוב אז.
המפגש הבא ממשיכים לאַנוּלוֹמַה, פְּרַטִילוֹמַה, סוּריַה בֵּדַנַה, צַ’נְדְּרַה בֵּדַנַה וְנָאדִי שׁוֹדְהַנַה. כל פְּראָנאָיאָמוֹת הדִּיגִיטָלִיּוֹת. אשלח שאלות מנחות ונקודות להתבוננות.
תודה על המפגש הזה. על הנכונות להתנסות, להדגים, ולשאול ביחד- ותודה על השאלות שאין להן עדיין תשובה. זה בדיוק המקום הנכון להיות בו.
The session recording + summary will appear here 24-48 hours after the session
The session recording + summary will appear here 24-48 hours after the session
The session recording + summary will appear here 24-48 hours after the session
אני חוקרת יוגה ומורת איינגאר יוגה מוסמכת עם למעלה משני עשורים של תרגול והוראה מסורים. בעלת תואר דוקטור לדתות משווה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, עם מיקוד בנשים באיינגאר יוגה, אני מגשרת בין מחקר אקדמי והוראת יוגה מעשית. המסע שלי כולל לימודים מעמיקים במרכז איינגאר יוגה בפונה, הודו RIMYI, והכשרה עם מורים בינלאומיים מוכרים.
בשנת 2021 סיימתי את לימודי הדוקטורט בחוג למדעי הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים, בהם חקרתי איינגאר יוגה ונשים בהנחיית פרופ’ יוחנן גרינשפון ופרופ’ רונית ריצ’י. אני מפרסמת מאמרים אקדמיים בכתבי עת שונים ומרצה בכנסים בינלאומיים בנושא יוגה עכשווית. אני גם חלק מהעמותה לחקר היוגה Yoga Research עם חוקרים מובילים בתחום היוגה בעולם.
כיום אני מלמדת איינגאר יוגה בירושלים. הקמתי את קוראים יוגה כדי לשתף את החוכמה העמוקה של הטקסטים היוגיים עם מתרגלים ברחבי העולם.
בשילוב הרקע האקדמי שלי בפילוסופיה הודית ובסנסקריט עם ניסיון הוראה מעשי, אני שואפת להנגיש את החוכמה העמוקה של היוגה ולהפוך אותה למשמעותית עבור מתרגלים עכשוויים – ליצור מקום שבו התרגול הגופני נפגש עם ההבנה הפילוסופית.
Agi Wittich is a yoga practitioner since two decades, and is a certified Iyengar Yoga teacher. Wittich studied Sanskrit and Tamil at the Hebrew University of Jerusalem, Israel, completing a PhD with a focus on Hinduism, Yoga, and Gender. She has published academic papers exploring topics such as Iyengar yoga and women, the effects of Western media on the image of yoga, and an analysis of the Thirumanthiram yoga text.
