במפגש הזה של קוראים יוגה עברנו יחד על הפרקים האחרונים של אור על הפראנאיאמה של ב.ק.ס. איינגאר: אנולומה, פרטילומה, סוריה בהדנה, צ’אנדרה בהדנה, ונאדי שודהנה פראנאיאמה. פתחתי עם שאלה שאני אוהבת לשאול בתחילת כל מפגש: מה אתן מרגישות יותר עכשיו בגוף: יותר סוריה, שמש, חום, אנרגיה שיוצאת החוצה, או יותר צ’אנדרה, ירח, משהו שפונה פנימה, משהו קריר? זה לא רק פתיחה יפה. זאת שאלה שמחברת אותנו ממש אל מה שאנחנו עומדות לקרוא.

התחלתי בסיכום מה שקראנו בשבועיים האחרונים. אנולומה פראנאיאמה, שאני מכנה “נשיפה דיגיטלית”, היא פראנאיאמה שבה הנשיפה מבוקרת על ידי האצבעות על הנחיריים. עברנו על כל 16 השלבים בטבלה של איינגאר: משלב 1-א’ שכולל שאיפת אוג’אי ואחריה נשיפה עם שני נחיריים פתוחים חלקית, ועד השלב האחרון 4-ב’ – שכולל שאיפת וילומה עם הפסקות, אנטרה קומבהאקה עם מולה בנדה, נשיפה בנחיריים מתחלפים ובאהיה קומבהאקה עם אודייאנה בנדה. הראיתי שכל שלב מוסיף רכיב אחד בדיוק על הקודם, כך שמי שיושבת יום אחד עם מחברת וכותבת את זה שלב אחד אחרי השני, מגלה שהטבלה הזאת הגיונית לחלוטין ולא מרתיעה בכלל.

אחר כך הצגתי שאלה למה לפרטילומה יש רק שמונה וריאציות כשלאנולומה יש שש עשרה? הן נראות כמו תמונות ראי, אז למה האחת גדולה פי שניים? הזמנתי את המשתתפות להסתכל על הטבלאות ולמצוא מה חסר, ודלית הצביעה על זה: בפרטילומה אין וילומה. עצרתי ואמרתי, וואו, זאת קריאה אקטיבית. בדרך כלל אנחנו שואלים על מה שיש ולא על מה שאין. הגענו יחד לתשובה: איינגאר עצמו נותן אותה בסוף פרק 26, בהערה שקל לדלג עליה. הוא אומר שאפשר טכנית לשלב וילומה עם פרטילומה, אבל הוא ממליץ בחום לא לעשות את זה כי זה גורם למאמץ יתר ומפחית את הרגישות של ממברנות האף ומיומנות קצות האצבעות. הוא כבר ציפה לשאלה וכבר הכין תשובה. אנחנו פשוט היינו צריכות לשאול קודם.

אחרי שקראנו יחד את פתיחת אנולומה ופרטילומה, עברנו לסוריה בהדנה וצ’אנדרה בהדנה. הסברתי את ההיגיון הפשוט: בסוריה שואפים חום ונושפים חום — מה יקרה? אתחמם. בצ’אנדרה שואפים קור ונושפים חום — מה יקרה? אתקרר. ואז אחת המשתתפות שאלה שאלה מצוינת: רגע, כבר קראנו על פראנאיאמות שמחממות — מה ההבדל בין סוריה בהדנה לבסטריקה? ומה ההבדל בין צ’אנדרה בהדנה לשיטלי? זאת שאלה שאני ממש אוהבת, כי היא מכריחה אותנו לחזור לטקסט בצורה השוואתית. אמרתי מהניסיון שלי שבסטריקה קשה לי, ואני מאוד אוהבת סוריה וצ’אנדרה בהדנה ומתרגלת אותן בהנאה. ענת, שלא הייתה בינינו היום, מאוד אוהבת בסטריקה — ויהיה מעניין לשאול אותה אם יש לה השוואה לסוריה בהדנה מהתרגול.

עלתה גם שאלה נוספת שהפתיעה אותי כמה שאנחנו לא תמיד שואלים אותה: אם בפרטילומה יש וריאציה שבה שואפים דרך נחיר אחד ונושפים דרך השני, מה ההבדל בין זה לסוריה בהדנה? הסברתי: בפרטילומה עושים חצי מחזור דרך נחיר ימין ואחר כך חצי דרך נחיר שמאל, כלומר מסיימים מעגל שלם. בסוריה בהדנה הרעיון שונה לגמרי — שואפים רק דרך ימין ונושפים רק דרך שמאל, כל המחזורים. אנחנו מכניסים חום ומוציאים חום, ומה שנצבר זה חום. זאת עבודה מכוונת על הנדיז, ולא איזון.

ומכאן הגענו לשאלה שהפתיעה אותי כשקראתי אותה לראשונה: למה איינגאר אומר לתרגל סוריה וצ’אנדרה בהדנה בימים נפרדים? חשבתי על זה ואמרתי, טוב, גם כיפופים לאחור וכיפופים לפנים לא עושים ביחד באותה סדרת תרגול. למה? כי כל אחד מהם לוקח אותנו לקיצון אחר. וזאת בדיוק הנקודה: סוריה וצ’אנדרה בהדנה הן תרגולים שמכוונים לקיצון, ושם הכוח שלהם. אם עושים את שתיהן, לא מגיעים לשום מקום. ואז אחת המשתתפות הוסיפה נקודה מעניינת: אבל לשלב צ’אנדרה בהדנה עם אנולומה או פרטילומה כן אפשרי. רק עם סוריה לא, כי שם זה הפכים ממש.

כשהגענו לנאדי שודהנה, ראומה קראה בקול את פתיחת פרק 28. סטפני קוירק, שמלמדת את קהילת קוראים יוגה חמישה מפגשים על פראנאיאמה דיגיטלית, אמרה משהו שמאוד מדויק: אפשר לקרוא את הספר הזה הפוך: להתחיל בנאדי שודהנה, ואז לגלות שכדי להבין אותה צריך ללכת צעד אחד אחורה, ועוד אחד, ועוד אחד. כי נאדי שודהנה היא האינטגרציה של הכל: אנולומה, פרטילומה, סוריה בהדנה, צ’אנדרה בהדנה, אוג’אי, הבנדות. ברגע שמנסים אותה, יודעים מיד אם מה שלמדו עד כאן בשל.

בסוף דברנו על זה שאיינגאר כותב על הקשר בין צליל הנשימה לאיכות הקשב: אם הצליל גס, המוח עסוק במקום אחר וקצות האצבעות איבדו רגישות. אם הנשימה חלקה, המוח שקט וצופה וקצות האצבעות רגישות. הוא מבקש מאיתנו לחוש את הניחוח הקריר והלח של השאיפה ואת הנשיפה החמה שחסרת ריח. כל החושים נכנסים פנימה: שומעים, מריחים, מרגישים. בלי הרגישות הזאת, הוא אומר, התרגול מכני ולא יעיל.

משתתפת שיתפה שהיא מתרגלת נאדי שודהנה כל יום ושמה לב שבמחזורים הראשונים הנשימה עדיין לא מאוזנת בין הנחיריים, ולאט לאט ממחזור למחזור היא מתאזנת. זה אחד הדברים שקשה לקרוא עליהם בספר ולהבין, חייבים לחוות בגוף.

הדיון שלנו התרחב גם לשאלה שכמעט לא עלתה: מאיפה אנחנו יודעים שהטכניקות האלה עובדות? תשובה אחת: כי הן הצליחו לשרוד מאות שנים. אם טכניקה לא מספקת את ההבטחה שלה, תלמיד שהופך למורה לא ממשיך ללמד אותה. העובדה שהן עברו מדור לדור, מגוף לגוף, ולבסוף הגיעו גם לתוך הטקסטים — זה אומר משהו.

סיימנו עם שאלות לדיון: איזה כיוון מרגיש יותר טבעי בתרגול — לעבוד על הנשיפה באנולומה או על השאיפה בפרטילומה? מה הקשר בין צליל הנשימה לאיכות הקשב שאיינגאר מתאר? ואם נאדי שודהנה מובילה לדהארנה ואחר כך לדהיאנה, האם הדהיאנה הזאת שונה ממדיטציה שפשוט יושבים ועושים בלי פראנאיאמה לפניה?