הַנוּמָאן: נשימה, אומץ ודבקות

בפתח ספרו “אור על הפְּרָאנָאיָאמָה”, ב.ק.ס איינגאר מֵזַמֶן את דמותו של הַנוּמָאן.

אזכורו קצר כהרף עין, אך הוא אינו מקרי. איינגאר ממעט להציב דימוי בפתח טקסט ללא שתהיה לכך כוונה פדגוגית. השאלה, אם כן, אינה רק מי הוא הַנוּמָאן בתוך מארג הסיפור המיתי, אלא מדוע הוא מופיע דווקא בפתח ספרו על פְּרָאנָאיָאמָה.

מאמר זה מבקש להציע כי הַנוּמָאן משמש כארכיטיפ פסיכולוגי ויוגי עבור התנאים הפנימיים הנדרשים בתרגולי נשימה. בקריאה זו, הנומאן אינו קישוט המסמן דְבֵקוּת או עיטור מיתולוגי, אלא כלי פדגוגי החושף את האופן שבו איינגאר מבין את הַפְּרָאנָאיָאמָה: כדיסציפלינה הדורשת אומץ, התמסרות והיכולת לנוע בין רבדי חוויה שונים.

הַנוּמָאן והנשימה

על פי הסיפורים המיתיים, החיבור של הַנוּמָאן לנשימה אינו רק סמלי אלא אף משפחתי: הַנוּמָאן מכונה באופן מסורתי “וַאיּוּ פּוּטְרַה” (בנו של וַאיּוּ אל הרוח). וַאיּוּ במחשבה הוודית אינו רק רוח אטמוספרית אלא האנשה של נשימת החיים – התנועה הדינמית של הַפְּרָאנָה בקוסמוס. דרך קשר משפחתי זה, הַנוּמָאן הופך להתגלמות של חיוניות פְּרָאנִית עצמה. כוחו, זריזותו ומרצו הבלתי מתכלה הנם התגלמויות של כוח חיים הזורם ללא מעצור.

כאשר איינגאר מֵזָמֶן את הַנוּמָאן בתחילת ספרו אודות הפְּרָאנָאיָאמָה, הוא לא רק מתייחס לִדְבֵקוּת ולאומץ, אלא גם מצביע על הקשר האינטימי שבין הנשימה לבין העיקרון הקוסמי של וַאיּוּ – התנועה החיה המזינה הן את היקום והן את המתרגל.

הַנוּמָאן מזוהה באופן מסורתי עם כוח, חיוניות וּדְבֵקוּת בלתי מתפשרת. עם זאת, בהקשר של פְּרָאנָאיָאמָה, תכונות אלו מקבלות משמעויות מעודנות יותר. פְּרָאנָאיָאמָה אינה רק ויסות נשימתי; היא עבודה עם פְּרָאנָה – כוח החיים עצמו. איינגאר מדגיש שוב ושוב כי הנשימה מגשרת בין הגוף, הַמַּיְינְד והמודעות המעודנת.

עידון הנשימה דורש, אם כן, יותר מאשר טכניקה בלבד. הוא תובע יציבות של תשומת הלב, ענווה בפני הבלתי ידוע, ונכונות לפגוש טריטוריה פנימית שלא ניתן למשול בה באופן מלא. הַנוּמָאן, כפי שמארג הסיפור המיתי מציגו, מגלם בדיוק את השילוב הזה: עוצמה אדירה השזורה בדבקות טוטאלית. כוחו אינו נובע מהאגו אלא מתוך התמסרות לעיקרון נעלה יותר.

ניתן לקרוא את הַנוּמָאן גם כייצוג של הַמַּיְינְד כאשר הוא מתואם עם הַפְּרָאנָה, בשונה ממצב בו הוא מונע מדחף שמקורו באגו. בסיפור המיתי, הנומאן אינו פועל למען רווח אישי; האינטליגנציה שלו משרתת מטרה נעלה יותר. הדבר משקף עיקרון ליבה של הַפְּרָאנָאיָאמָה: הַמַּיְינְד אינו שולט בנשימה אלא לומד לעקוב אחריה, להקשיב, ולנוע בשיתוף פעולה עם אינטליגנציה מעודנת יותר.

כאשר תשומת הלב המתבוננת היא המובילה, על חשבון הרצון בשליטה – הנשימה חושפת את יכולת ההתמרה שגלומה בה.

אומץ אל מול הָאַבְּהִינִיוֵושָׁה

פְּרָאנָאיָאמָה, ובפרט במופעיה המעודנים יותר, עלולה להציף תחושת פְגִיעוּת. השהיות נשימה ממושכות, עצירות נשימה והשקטת מקצבי הנשימה עשויים להפגיש את המתרגלים עם אי נחת – ואפילו עם מה שהפילוסופיה הקלאסית של היוגה מכנה אַבְּהִינִיוֵושָׁה: הפחד מהמוות והרצון לחיות עוד ועוד. העבודה עם הנשימה נוגעת בתנועה הבסיסית ביותר של הישרדות; ולכן על מנת לעדן אותה נדרש אֵמוּן.

האומץ של הַנוּמָאן בסיפורים המיתיים איננו מתבטא בגבורה פזיזה, אלא אֵמוּן קיומי: נכונות לפעול ללא הבטחה לתוצאה, השואבת את כוחה מדבקות במקום מהצבת העצמי במרכז. המתרגל הניגש לַפְּרָאנָאיָאמָה חייב לטפח אומץ דומה – לא כדי לכבוש את הנשימה, אלא כדי להישאר נוכח כאשר השליטה מתרככת והמודעות מעמיקה.

הזינוק בין העולמות

אחד הרגעים הציוריים ביותר בסיפור המיתי הוא ניתורו של הַנוּמָאן מִבְּהָארָאט לְלַנְקָא. בניתור זה, הוא נע בין עולמות: מהמוכר אל הבלתי ידוע, מרובד קיום אחד למשנהו. תנועה זו מהווה אנלוגיה עוצמתית לנשימה עצמה. הנשימה נעה ללא הרף בין העולם הפנימי אל זה החיצוני. כל שאיפה ונשיפה מתווכת בין האורגניזם לסביבתו, בין הפנימיות האישית לחלל המשותף של כל היצורים.

בַּפְּרָאנָאיָאמָה, תנועה זו הופכת למודעת. המתרגל, בדומה לַהַנוּמָאן, לומד לחצות מִפְתָּנִים – בין מאמץ להרפיה, בין פעילות לעצירה, בין המוחשי לכמוס.

הנשימה ממלאת תפקיד המקביל לזה של הַדּוּטַה (בסנסקריט: “השליח”) בתוך פרקטיקת היוגה. היא נושאת מידע בין הגוף לבין הַמַּיְינְד, ובין המודעות הגלויה לבין רבדי החיים הנסתרים. כשם שהַנוּמָאן נע בין עולמות מבלי להשתייך באופן בלעדי לאחד מהם, כך הנשימה מתווכת בין הפנימי לחיצוני, ובין האישי לאוניברסלי.

באמצעות הַפְּרָאנָאיָאמָה פונקציית התיווך עוברת עידון, והמתרגל מתחיל לתפוס את הנשימה כנשאית של מודעות ולא רק כזרימת אוויר. אותה “תנועה בין עולמות” עומדת גם בליבה של גישתי לַפְּרָאנָאיָאמָה – הן במישור הטקסטואלי והן במישור הגופני; ואפשר לראות לכך ביטוי גם בתנועה המעגלית של תרגול/קריאה.

דבקות כפדגוגיה

התכונה המרכזית בדמותו של הַנוּמָאן היא הדבקות. בהמשגתו של איינגאר, דבקות איננה סנטימנטליות, אלא תשומת לב ממושמעת המופנית אל מה שמעבר להעדפות המיידיות של העצמי. לתרגל פְּרָאנָאיָאמָה מתוך דבקות פירושו לעדן את התפיסה בסבלנות, לכבד את האינטליגנציה של הנשימה ובתוך כך לחוש באותה טרנספורמציה הדרגתית.

עמדה פדגוגית זו מאפיינת את גישת איינגאר באופן רחב יותר. דיוק, משמעת ומה שכינה “מאמץ סבלני וזהיר”, אינם רק מעלות טכניות, אלא ביטויים של אוריינטציה פילוסופית: ראשית הָבינו את הידוע (הגוף), ולאחר מכן גשו אל הבלתי ידוע בענווה.

בהקשר זה, דבקות מרמזת על ריכוך תחושת העשייה האישית. הנשימה נחשפת כאשר המאמץ נכנע לאינטליגנציה קשובה.

פעולותיו של הַנוּמָאן בסיפורים המיתיים הן עוצמתיות בדיוק משום שהן נעדרות “ניכוס עצמי”. באופן דומה, המתרגל מגלה בהדרגה כי הנשימה מעמיקה לא דרך תביעת בעלות עליה, אלא דרך התמסרות מזוקקת המאפשרת לכוח החיים לארגן את עצמו.

מדוע הַנוּמָאן ניצב בְּמִפְתַּן הכניסה לַפְּרָאנָאיָאמָה?

אם נקרא את דמותו של הַנוּמָאן דרך עדשות הסיפורים המיתיים, הסמליות הפסיכולוגית והכוונה הפדגוגית, הצבתו בפתח הספר ‘אור על הפְּרָאנָאיָאמָה’ הופכת ברורה. הוא הופך ייצוג של העמדה הפנימית הנדרשת לצורך עבודה עם נשימה: אומץ להיכנס לטריטוריה מעודנת; דבקות המייצבת את הַמַּיְינְד; היכולת לנוע בין רבדי חוויה שונים.

הַנוּמָאן הופך אפוא לא לאלוהות חיצונית אלא למצפן פנימי. הזינוק שלו משקף את החצייה המתרחשת בכל נשימה מודעת.

נוכחותו של הַנוּמָאן מאותתת כי פְּרָאנָאיָאמָה אינה טכניקה גרידא, אלא מפגש מתמיר – כזה המתחולל במקום שבו נשימה, מודעות ואמון מתמזגים זה בזה. דרך הַפְּרָאנָאיָאמָה, המתרגל מתחיל לתפוס את הנשימה כנשאית של מודעות, ולא רק כזרימת אוויר.

תודה לשחר על העזרה עם הגרסה בעברית.