בעקבות הקריאה של “יוגה לנשים” מאת גיטה איינגאר:בעקבות הקריאה של “יוגה לנשים” מאת גיטה איינגאר:
ב”יוגה לנשים”, גיטה איינגאר מתארת את וִירַבְהַדְרָאסַנָה (Vīrabhadrāsana) כרצף עוצמתי של תנוחות, כל אחת בעלת עוצמה גוברת. האסנה, הקרויה על שם הלוחם העז וִירַבְהַדְרָה, מגלמת הן עוצמה פיזית והן משמעות רוחנית, ומגשרת בין מיתולוגיה עתיקה לתרגול עכשווי. הרצף מתקדם דרך שלוש תנוחות, כל אחת דורשת כוח ואיזון גדולים יותר.
גיטה מתארת את התנוחה בדייקנות האופיינית לה. עבור וירבהדראסנה 1, היא מנחה: “נשפי וכופפי את הברך הימנית עד לזווית של 90 מעלות. הטי את הראש אחורה והביטי מעלה אל האגודלים.” היא מדגישה את חשיבות היישור הנכון (אליינמנט), ומציינת ש”שתי עצמות האגן צריכות להיות מקבילות זו לזו, לפנות קדימה ולא לנטות הצדה. כפי שאיינגאר מציינת, “הרחבת החזה מביאה לנשימה עמוקה. התנוחה מקלה על נוקשות בכתפיים ומחזקת את הרגליים. הטיית הראש אחורה מאריכה את הצוואר ומעסה את בלוטת התריס ואת בלוטת יותרת התריס.”
העומק המיתולוגי
פעם, בתקופה קדומה מאוד, חייתה האלה סָאטִי (סָאטִי – Sāti), בתו של דַקְשַׁה (דַקְשַׁה – Dakṣa), שליט עוצמתי ומנהיג כל היצורים. סָאטִי התאהבה באל שִׁיוַה (שִׁיוַה – Śiva), האל היושב במדיטציה על הר קַיְלָאסַה (קַיְלָאסַה – Kailāsa), עטוף באפר, שיערו פרוע, ונראה שונה כל כך משאר האלים האלגנטיים. למרות ששִׁיוַה היה אל חכם ועמוק, דַקְשַׁה תיעב אותו. הוא ראה בו דמות פרועה, חסרת נימוס ואינה ראויה לביתו. אבל סָאטִי לא ויתרה ונישאה לשִׁיוַה, בניגוד לרצון אביה. עם הזמן, דַקְשַׁה ארגן טקס פּוּגְ’ה (Pūjā) גדול ורב רושם. הוא הזמין את כל האלים והאלות, כל היצורים השמימיים והמכובדים. רק את שִׁיוַה הוא לא הזמין. לא רק זאת – הוא גם עשה זאת במכוון, כדי להשפיל אותו.
סָאטִי שמעה על הטקס. למרות שלא קיבלו הזמנה, היא הרגישה צורך עמוק להשתתף. “זה הבית שלי, אבא שלי,” אמרה לשִׁיוַה. אבל שִׁיוַה ניסה להניא אותה. הוא הבין מה עומד לקרות. סָאטִי, חדורת גאווה ופגיעה, הלכה בכל זאת. כשהגיעה לטקס, דַקְשַׁה לא הסתיר את הבוז שלו לשִׁיוַה. הוא דיבר בגסות עליו, והשפיל אותו מול כולם. הלב של סָאטִי נשבר. היא הבינה שאי אפשר לגשר בין אביה ובעלה, ושבהתעקשותה היא חצתה קו שאין ממנו חזרה. באקט של מחאה קיצונית, היא ישבה במדיטציה עמוקה – טַפַּס (Tapas) – והעלתה את עצמה באש פנימית. היא ויתרה על גופה הארצי.
כשהחדשות הגיעו לשִׁיוַה, הוא התפרץ בזעם. מתוך שערותיו הוא תולש קווצת שיער וזורק אותה לאדמה. מהשיער הזה נולד יצור אימתני – וִירַבְּהַדְרַה (Vīrabhadra), לוחם שחור ונורא, שכולו עשוי מכעס ועצב. שמו מורכב משתי מילים בסנסקריט:
“וִירַה” (Vīra) – גיבור, לוחם אמיץ, ו- “בְּהַדְרַה” (Bhadra) – מבורך, שלֵו או מביא מזל טוב. הפוראנות מתארות את וירבהדרה כלוחם אדיר ממדים, מפחיד ונורא למראה: עיניו אדומות כדם, בוערות בזעם שאין כמותו. שערו פרוע, פרוע כאש, גולש לכל עבר. הוא נושא נשק רב עוצמה, בדרך כלל חרב עצומה, ולעיתים גם טרישול (תלת-קלשון Triśūla), קשת או אלה. עורו כהה או שחור לגמרי – כסמל לאפלה ולאבל. לעיתים מופיע עטוף בעורות חיה, או עם קישוטים של עצמות.
שִׁיוַה שלח את וִירַבְּהַדְרַה להרוס את הטקס של דַקְשַׁה. וִירַבְּהַדְרַה הופיע עם צבא שֵׁדִים (רַאכְשַׂסַה – Rākṣasa), הרס את המקדש, היכה את האלים שהשתתפו בטקס – ובסופו של דבר ערף את ראשו של דַקְשַׁה. לבסוף, מתוך חמלה, הוא החזיר את דַקְשַׁה לחיים – אבל עם ראש של תיש (גַ’טַה – Jaṭā), כסמל לשינוי והכנעה.
אבל מה הקשר בין הסיפור המיתולוגי לתנוחה? איך היא מתקשרת לטרנספורמציה, צדק ומסירות? כפי שוירבהדרה קם מתוך רגש עז כדי לשחזר את האיזון הקוסמי, התנוחה מאתגרת אותנו למצוא כוח, איזון וכבוד ברגעים של עוצמה. כל תנוחה של וירבהדראסנה מערבת היבטים שונים של אנרגיית הלוחם הזו:
וירבהדראסנה 1: איינגאר מדגישה את ההגעה כלפי מעלה והכיפוף לאחור, המזכירים את הופעתו הראשונה של הלוחם.
וירבהדראסנה 2: התנוחה נפתחת לרוחב, כשאיינגאר מנחה את המתרגלים “מתחי את הזרועות כלפי מעלה תוך שאת מכופפת את רגל ימין,” המגלמת את נוכחותו המרשימה של הלוחם.
וירבהדראסנה 3: הגרסה המאתגרת ביותר דורשת איזון וכוח, כשאיינגאר מציינת ש”הגוף צריך להיות מקביל אל הרצפה מהאצבעות ועד לעקב,” המשקפת את הנחישות הממוקדת של הלוחם.
הדרישות הפיזיות של סדרת וירבהדראסנה משרתות מטרה עמוקה יותר. בעוד המתרגלים עובדים עם תנוחות מאתגרות אלה, הם מפתחים לא רק כוח פיזי אלא גם חוסן מנטלי. הדיוק הטכני של איינגאר בתיאור התנוחות מבטיח שהמתרגלים ישמרו על אליינמנט – או – יישור נכון וזקיפות קומה, תכונות שאפיינו את הלוחם האציל וירבהדרה.
החמלה של גיטה מופיעה גם בתנוחה “לוחמנית” זו – היא מציינת ש”מי שמתקשות לשמור על מרפקים ישרים בזמן מתיחת הזרועות כאשר כפות הידיים צמודות, יכולות לשמור על הזרועות נפרדות, בקו אחד עם בתי השחי.” גישה חומלת זו מבטיחה שכל המתרגלים יוכלו לגשת ליתרונות התנוחה תוך כיבוד יכולותיהם הנוכחיות.
בעיני, וירבהדראסנה מציעה שיעורים בעמידה איתנה עם כבוד ומטרה. התנוחה מלמדת אותנו להתמודד עם האתגרים שלנו ישירות, לשמור על איזון במצבים קשים, ולפעול עם מודעות מכוונת. תנוחות הלוחם מזכירות לנו שכוח אינו רק עניין של עוצמה פיזית – זה עניין של שמירה על בהירות, מטרה, ויישור נכון בגוף ובתודעה. בדיוק כפי שוירבהדרה קם כדי לשחזר את הדהרמה (הסדר הקוסמי), תנוחות אלה מסייעות למתרגלים למצוא את הכוח הפנימי והאיזון שלהם.
דרך התרגול של וירבהדראסנה, אנו מתחברים הן לחוכמה העתיקה של היוגה והן לרוח הלוחם שלנו עצמנו, לומדים לעמוד בחוזקה, לנוע במטרה, ולהתמודד עם אתגרי החיים בחן ובכבוד.
