הִירַנְיָהגַרְבְּהַה: המקור הראשיתי של היוגה

במרבד רחב היריעה של הפילוסופיה ההינדית, ובשושלת המובחנת של הַיּוֹגָאצַ’אריָה ב.ק.ס איינגאר, מקורות היוגה אינם נתפסים כהמצאה אנושית אלא כהתגלות קוסמית. בלב הבנה זו ניצבת דמותו של ה-“הִירַנְיָהגַרְבְּהַה –  ” עוּבָּר הַזָּהָב הָרִאשִׁיתִי – הניצב כמורה הקדמון של מערכת היוגה כולה.

עבור מתרגלים ומורים המעמיקים בדרך היוגה, הבנת הַהִירַנְיָהגַרְבְּהַה היא חיונית לתפיסת רציונל ההוראה ורוח הלימוד של מסורת איינגאר, השואפת ליישר (to align) את הגוף הפיזי ה”ידוע” של הפרט עם המקור הקוסמי ה-“בלתי ידוע”.

הזהות הפילוסופית: עוּבָּר הזהב

המונח הִירַנְיָהגַרְבְּהַה נגזר מהמילים בסנסקריט הִירַנְיָה (מוזהב) ו-גַרְבְּהַה (עוּבָּר, ביצה או רֵחֶם). בהקשר הרחב של ההינדואיזם ופילוסופיית הַסַאנְקְהְיָה, הוא מייצג את ההתגלמות הראשונה של בְּרַהְמַן – “הנבט הראשוני של הטבע”, שממנו מתפתחות כל תופעות החומר.

ב.ק.ס איינגאר מסביר את הגנאלוגיה הקוסמית הזו בספרו “אור על הפְּרָאנָאיָאמָה”.

על פי היוגה ועל פי ה-“יַּאגְ’נְיַאוַואלְקְיָה סְמְרִיטִי” – הבורא (בְּרַהְמָה) כהִירַנְיָהגַרְבְּהַה (עוּבָּר הַזָּהָב הָרִאשִׁיתִי) היה המנסח המקורי של מערכת היוגה למען בריאות הגוף, שליטה בהכרה והשגת שלווה.

בעוד שהחכם פַּטַנְגַ’לִי נתפס כאבי היוגה בשל כך שקידד את חכמתה אל תוך ה”יוגה סוטרה”, איינגאר מזכיר לנו שפַּטַנְגַ’לִי היה “עורך” ולא “ממציא”. החוכמה עצמה היא נצחית ואלוהית, וזורמת מההִירַנְיָהגַרְבְּהַה אל האנושות.

אינטגרציה ורציונל ההוראה

ברוח הלימוד של מסורת איינגאר, התרגול לעולם אינו התעמלות גרידא; זוהי סָאדְהַנָה (מסע פנימי-רוחני) שנועדה להשיב את חיבורנו למקור ראשיתי זה. איינגאר מלמד שהאדם הוא “שילוש של גוף, מיינד ורוח”. הרציונל העומד מאחורי הדיוק הקפדני במנחי הגוף (alignment)  ביוגה במסורת איינגאר הוא הכנת ה”שדה” (קְשֵׁטְרַה) של הגוף עבור “יודע השדה” (קְשֵׁטְרַגְ’נְיַה) – העצמי.

דרך עבודה עם שמונת איברי היוגה (אַשְׁטָאנְגָה יוֹגה), המתרגל נע מהגס (סְטוּלַה) אל המעודן (סוּקְשְׁמַה). איינגאר משתמש במטאפורה של עץ כדי להסביר את האינטגרציה הזו:

• יָאמָה (חוקי מוסר אוניברסלי) הם השורשים.
• נִיָאמָה (חוקי טיהור עצמי) הם הגזע.
• אָסאנָה (תנוחות) הן הענפים.
• פרָאנָאיָאמָה (ויסות הנשימה) היא העלים ש”מאווררים את העץ כולו”.

מטרתה של “יוגת אינטגרציה” זו (סַמְיַאמַה) היא לאפשר ליוגי “לחוות אחדות עם הבורא ולאבד את זהותו הקשורה לגוף, להכרה ולעצמי”.

הִירַנְיָהגַרְבְּהַה ואנרגיית החיים (פְּרָאנָה)

ניתן לתפוס את הקשר בין הַהִירַנְיָהגַרְבְּהַה למתָרגֵל בצורה הבהירה והברורה ביותר דרך הַפְּרָאנָה – אנרגיית החיים. איינגאר מגדיר את הַפְּרָאנָה כ”אנרגיה המחלחלת ליקום בכל רמותיו”, כולל אנרגיה פיזית, מנטלית וקוסמית. לפי האוּפַּנישָׁאדוֹת, הַפְּרָאנָה מזוהה עם העצמי האמיתי (אָטְמָה). יצורים חיים “נולדים דרכה וחיים בזכותה, ובלכתם לעולמם, נשימתם הפרטית מתמוססת אל תוך הנשימה הקוסמית”.

דרך תרגול פְּרָאנָאיָאמָה, המתרגל מתחבר באופן מודע למקור-הַהִירַנְיָהגַרְבְּהַה, ובכך מרחיב את כוח-החיים הקוסמי של “עֻבַּר הַזָּהָב” בתוך מערכת העצבים שלו עצמו

המסע מהידוע אל הבלתי ידוע

רוח הלימוד בשיעור איינגאר – המאופיין במשמעת, דיוק ו-“מאמץ סבלני וזהיר” – נטוע היטב בתפיסה פילוסופית זו. איינגאר מניח שעלינו ראשית להכיר את ה”ידוע” (הגוף) לפני שנחקור את ה”בלתי ידוע” (אָטְמָה). “ראשית, היוגה עוסקת בבריאות, בכוח ובהשגת ריבונות על הגוף. לאחר מכן, היא מסירה את לוט ההפרדה בין הגוף לבין המיינד. לבסוף, היא מובילה את הַסָּאדְהַקָה (המתרגל) אל השלווה ואל טוהר מוחלט”.

כאשר אנו ניצבים בטָאדָאסַנָה או יושבים לפְּרָאנָאיָאמָה, איננו מבצעים טכניקה גרידא; אנו לוקחים חלק בשושלת של “ידע נעלה” (מַהָא וִידְיָה). הַהִירַנְיָהגַרְבְּהַה מייצג את הפוטנציאל הטמון בנו – הזרע של להבה נשגבת. כפי שאיינגאר מסכם זאת בלשונו היפיפיה: “כאשר הוא מבין שהוא ניצוץ מהלהבה הנשגבת הבוערת ברחבי היקום, אזי כל רשמי העבר שלו (סַמְסְקָארוֹת) נשרפים ונכחדים, והוא הופך למואר”.

(תודה לשחר קייזר על העזרה עם הגרסה העברית)